חתול הבית

מבט חטוף:

חתול הבית (או בשמו המדעי Felis silvestris catus) משתייך למשפחת החתוליים, תחת מחלקת היונקים וסדרת הטורפים. חתול הבית נפוץ בשם חתול (אם כי חתול זה סוג שאליו משתייך המין חתול הבית).

הסבירה הרווחת היא כי חתול הבית התפתח מחתול הבר (Felis silvestris) ולכן נחשב כתת מינו. תהליך הביות החל עוד לפני כ-10,000 שנה (התקופה אינה מדויקת ואינה חד משמעית).

בדומה לקרוביהם הפראיים, חתולי הבית הינם ציידים מלידה אשר מסוגלים לערוב לטרף בשקט ולהסתער על הטרף בעזרת טפרים ושיניים חדות. חתולים יעילים במיוחד בשעות הליל כאשר עיניהם (נדון בהמשך אודות מבנה עין החתול) מאפשרות להם לראות טוב הרבה יותר מאשר הטרף. מעבר לחוש הראייה המפותח חתולים ניחנו ביכולות רבות המסייעות להם רבות בהישרדות היום יומית בטבע ולעיתים אף בשבי. היכולות הבולטות הינן: שמיעה חדה, זריזות וקלות תנועה ויציבות יוצאת דופן בזכות זנבם הארוך.

חתולים מתקשרים ביניהם על ידי סימון עצים, גדרות, רהיטים ושטיחים בעזרת השחזת טופריהם, התחככות וריסוס השתן ובכך מסמנים טריטוריה ברורה.

חתולי הבית נותרו אוכלי בשר בעיקר ומבנה גופם עדיין מאפשר עיכול של בשר נא. הם בעלי לשון חזקה המסייעת להם לנקות כל פיסת בשר הנותרת על עצם הטרף ובנוסף מאפשרת להם לטפל ולטפח את עצמם. תזונתם בשבי רחבה ושונה והיא תלויה בעיקר בגחמתם של בעלי החתול, עם זאת גם החתול המבוית עשוי לתפוס לפעמים טרף.

קשר חתולי הבית עם האדם:

לחתול הבית קשר ארוך טווח עם בני האדם, תקופה אשר אינה חד משמעית ועומדת בטווח ה-4000 שנה עד ה-10,000 שנה אחורנית. ממצאים ארכיאולוגיים ומחקרים חדשים שופכים אור ומספקים הצצה לקשר הארוך בין בני האדם לחתולים. כיום ישנם ראיות ארכיאולוגיות אשר מראות כי תהליך הביות חל בשנת 7500 לפני הספירה (כ-9200 שנה אחורנית) כאשר נמצאו ראיות לנוכחות בעלי חיים שונים בקרב קהילות אנושיות, ביניהם החתול. בסילורוקמבוס (אתר מהתקופה הניאוליתית) נמצאה קבורה של חתול בסמוך לקבורה של בן אדם וניתוח ארכיאולוגי מראה כי מדובר בתקופה של כ-9200 שנה אחורה. כחלק מהחפירות הארכיאולוגיות באזור סילורוקמבוס נמצא גם פסל בצורת ראש משולב של חתול ובן אדם.

חתול רודף אחר מכרסם "שפע של מכרסמים ומקור מזון זמין משך חתולי פרא לקהילות אנושיות שונות"

סבירה נוספת שרווחה בעבר היא כי המצרים הקדמונים היו ראשוני מבייתי החתולים לפני כ-4000 שנה. קרוב לוודאי כי שפע של מכרסמים ומקור מזון זמין משך חתולי פרא לקהילות אנושיות שונות. היכולת של חתולי הפרא להרוג את המכרסמים והמזיקים השונים ככל הנראה הצליחה למשוך את תשומת ליבם של בני האדם. המצרים הקדמונים סגדו לאלת החתולים - בסתת (Bastet) ואף חנטו את חתוליהם האהובים במטרה להמשיך יחדיו במסע לעולם הבא. לפי סבירה זו בשלבים מאוחרים יותר תרבויות שונות ברחבי העולם החלו לאמץ חתולים כבני לוויה.

כיצד בוית חתול הבר?

למעשה קיימות סבירות רבות סביב השאלה כיצד בוית חתול הבר. הסבירה המרכזית והנפוצה ביותר היא כי עם מעבר האדם להתיישבות בקהילות גדולות גדל הצורך באחסון ומכירה של יבול ברחבי הישובים. חתול הבר נמשך לקהילות אנושיות עם התפשטות והתקרבות מכרסמים קטנים ברחבי ישובים שונים אשר הגיעו גם הם במטרה למצוא מקור מזון זמין בחנויות ובמחסנים אלה. בני האדם התירו או עודדו את חתול הבר להסתובב סביב אתרים אלו במטרה להגן על הסחורה בחנויות, כך נהנה החתול משפע הטרף שמצא באותם הישובים ואילו האדם נהנה מריסון המזיקים. אותם חתולי הבר עברו ביות במשך אלפי שנים והתפשטו אל עבר תרבויות ואזורים שונים בעולם. כיום חתול הבית הינו חיית המחמד הנפוצה ביותר בעולם.

מין ורבייה:

חתול הבית הינו אחד מחיות המחמד הפוריות ביותר. נקבת חתול הבית מגיעה לבגרות מינית מלאה ואף מסוגלת להיכנס להריון בגיל שישה עד תשעה חודשים (ישנם מקרים בהם תועד הריון בשלב מוקדם או מאוחר יותר מהטווח שצוין לעיל) בעוד שאצל הזכר תהליך ההתבגרות המינית בדרך כלל ארוך יותר.

על אף שנקבות חתול הבית מסוגלות להיכנס להריון במשך כל השנה ישנם מספר עונות זיווג בהם פעילות המינית של החתולים מוגברת. בדרך כלל עונת הזיווג מתחילה בזמן האביב, וזאת במטרה להבטיח לצאצאים מגוון רחב של מזון.

מחזור הייחום אצל חתול הבית:

מחזור הייחום הינו התקופה בה הסבירות לזיווג מוצלח בין זכר לנקבה היא הגבוהה ביותר. בתקופה זו נקבת החתול מוכנה להיקלט להיריון ולכן מפתה זכרים רבים. גורמים רבים, ביניהם תנאים סביבתיים ומבנה גנטי, עשויים להשפיע על משך ואופי מחזור הייחום. מחזור הייחום כולל ארבעה שלבים מרכזיים:

חתולה וצאצאיה

השלב הראשוני במחזור הייחום נקרא פרואסטרוס(Proestrus) והוא נמשך כיום עד ארבעה ימים (לעיתים נמשך אף יותר). בשלב זה ניתן לשים לב שאיבר מינה של החתולה נפוח מעט. נקבת חתול הבית מגלה תיאבון מוגבר וחוסר מנוחה ומראה חיבה יותר מבדרך כלל כלפי בעליה. בשלב זה הנקבה תתחיל למשוך זכרים בעזרת הפרשת שתן ופרומונים אך לא תאפשר תהליך זיווג.

השלב השני במחזור הייחום נקרא אסטרוס (Estrus) והוא נמשך כארבעה עד שבעה ימים (לעיתים נמשך אף יותר). בשלב זה הנקבה משמיעה קולות ויללות חזקות במיוחד לעיתים קרובות יותר ויותר, לעיתים אף משמיעה קולות אלה באופן קבוע. ניתן לחוש בשינוי התנהגותי מובהק, בין היתר ניתן להבחין כי הנקבה מגלה חיבה מוגברת יותר לסביבתה ולבעליה, מתחככת רבות, מנענעת את אגן הירכיים ומתגלגלת רבות על הרצפה. הדחף המיני ניכר לעין בשלב זה, היללות נשמעות כאזעקה (בדומה לבעל חיים שחש כאב) ומטרתן למשוך זכרים מהסביבה הרחוקה והקרובה.

השלב השלישי במחזור הייחום נקרא אינטראסטרוס (Interestrus) או מטאסטרוס (Metestrus) ונמשך בין שבעה לארבעה עשר ימים. בשלב זה מסרבת הנקבה לחיזורי הזכרים ואף לעיתים מגיבה באלימות כלפי חתולים אשר מנסים להזדווג עימה. במידה ובמהלך שלב הייחום יחסי המין בין הזכר לנקבה אינם מובילים להפריה מוצלחת חוזרת הנקבה לשלב הפרואסטרוס ומשם לשלב הייחום, לרוב, עד אשר נקלט הריון מוצלח.

השלב הרביעי והאחרון נקרא אנסטרוס (Anestrus) והוא מאופיין במנוחה מתהליך הרבייה, הנקבה לא תחפש אחר זיווג. שלב זה מציין את התקופה שבין ייחום לייחום.

תקופת ההיריון אצל חתול הבית:

חתולה בהריון מתקדם

היריון הנקבה נמשך כחמישים ושישה ימים (56) עד לשבעים ואחד ימים (71), כאשר הממוצע עומד על שישים ושמונה ימים (68). מספר ימים טרם מועד ההמלטה הנקבה ההרה (מלשון היריון) הופכת לחסרת מנוחה עקב הרצון למצוא את הפינה הטובה ביותר להמלטת צאצאיה, בדרך כלל המקום הנבחר יהיה חם, שקט ובחלק חשוך ברחבי הבית . בתום תקופת ההיריון מסוגלת הנקבה להעמיד עד תשעה צאצאים בריאים ובמקרים נדירים אף יותר.

פיזיולוגיה של חתול הבית:

גזע החתולים הגדול ביותר - המיין קון משקלו הממוצע של זכר המיין קון הוא כ-11 ק"ג

משקל חתולי הבית נע בדרך כלל בין 2.5 – 7 ק"ג למעט גזעים מסוימים (לדוגמה גזע המיין קון אשר מגיע לכ11.3 ק"ג) או מקרי קיצון מסוימים, חתולי הבית בדרך כלל שוקלים יותר מחתולי הפרא הודות למקור מזון זמין בשבי לעומת מקורות מזון מוגבלים בטבע. גודל חתולי הבית הממוצע זהה לשאר חברי משפחת החתול (Felis). תוחלת חייו הממוצעת של חתול הבית נעה בין 12-14 שנים (כאשר תוחלת חיי חתולים החיים בבית גדולה יותר משל אלה החיים ברחוב).

לחתול יכולת גמישות וניידות גבוהה וזאת הודות למבנה שלדו הייחודי. חתולים, בדומה לכלבים, הולכים על אצבעותיהם ומסוגלים לנוע בשקט ובדיוק רב - בין היתר דבר המסייע מאוד בעת המארב לטרף. לחתול טפרים (בדרך כלל חמישה בכפות הקדמיות וארבעה בכפות האחוריות) אותם מסוגל לשלוף ולהכניס בכל עת. במצב נורמאלי, החתול שומר את טפריו מוסתרים בעורו ובפרוותו, דבר המונע את שחיקת חדותם ומאפשר התקדמות שקטה לעבר הטרף.

מערכות גופו של החתול מקנות לו את היכולת לתפקד כטורף זריז, גמיש, שקט ויעיל. לפניכם פירוט קצר אודות מערכות גופו של החתול:

מערכת הנשימה:

מערכת הנשימה מורכבת מהפה, האף, קנה הנשימה, הריאות ודרכי האוויר הקטנים יותר (הסמפונות). מרגע הולדת החתול, מערכת הנשימה בגופו מתפקדת באופן מלא ועצמאי. לחתול ריאה ימנית ושמאלית, בדומה למבנה הריאה אצל האדם. מערכת הנשימה אחראית להוביל חמצן לריאות ומשם לתאי הגוף ולהפטר מגזי פסולת כגון פחמן דו חמצני. מכיוון שחתולים וכלבים לא מזיעים דרך עורם (אלא דרך כפות רגליהם המהווים שטח פנים קטן מאוד ביחס לגופם) מערכת הנשימה משחקת תפקיד חשוב בויסות טמפרטורת הגוף (בנוסף לפעולות נוספות המסייעות לקירור גופם).

מערכת הדם:

מערכת הדם מורכבת מכלי הדם והלב. תפקיד מערכת הדם להעביר דם עשיר בחומרי מזון, בחמצן ובהורמונים לתאי היעד בכל חלקי הגוף דרך כלי הדם הרבים (עורקים, ורידים ונימים) ולהעביר בחזרה פסולת מן הגוף החוצה דרך מערכות הגוף השונות, כל זאת בעזרת פעולת השאיבה של הלב.

מערכת העיכול:

מערכת העיכול אצל החתול מורכבת מהפה, שיניים, בלוטות רוק, ושט, קיבה, מעי הדק והגס, לבלב, כבד וכיס המרה. למערכת העיכול שני תפקידים חשובים, הראשון, פירוק וספיגת חומרי מזון ברחבי הגוף בקלות, השני, תפקוד כמחסום מגן מפני בקטריות מזיקות ופתוגנים אחרים שהחתול עשוי להכניס לגופו.

בדומה למערכת העיכול אצל האדם גם אצל החתול מתבצע פירוק ראשוני של המזון בעזרת הרוק. מיד עם כניסת המזון לפה החתול אחראי הרוק לשמן, למוסס, ובאופן כימי לפרק את המזון. לאחר הפירוק הראשוני המזון עובר ללוע הפה, משם המזון נבלע ועובר לקיבה דרך הושט. בתוך הקיבה המזון מתערבב עם חומצות חזקות ואנזימים המיוצרים על ידי רירית הקיבה (מיצי העיכול אצל החתול חזקים יותר ממיצי העיכול של האדם, למעשה, ביכולת מיצי העיכול לרכך את עצמותיו של הטרף). מיד לאחר מעבר המזון בקיבת החתול עובר המזון דרך הסוגר (שריר טבעתי) לתריסריון בדרך למעי הגס, הסוגר מצטמצם או רפה ובכך מווסת את כמות הזרימה לאיברים אלו שם תהליך העיכול המשמעותי ביותר מתרחש. בשלב שבו המזון מגיע למעי הדק מתערבב המזון עם מיצי המרה (נוזל המופרש מהכבד) ובנוסף מתערבב גם עם נוזלים המופרשים מהלבלב. נוזלים אלה ואנזימים נוספים לוקחים תפקיד חשוב בנטרול חומצות הקיבה ובפירוק חלבונים, שומנים ועוד. לאחר הפירוק וספיגת המזון בזרם הדם עובר המזון למעי הגס. למעי הגס תפקיד חשוב בהחזרת נוזלים ומינרלים אל הגוף וסילוק הפסולת מתוך גוף החתול (צואה).

מערכת השלד והשרירים:

מערכת התנועה של חתול הבית מורכבת משלד מפותח ומהשרירים השונים. עצמות מספקות מבנה קשיח לגוף אשר בין היתר מגן על האיברים הפנימיים מפני פגיעה. רקמות עצם ישנות מתחלפות בחדשות באופן קבוע בתהליך שנקרא עיצוב מחדש (Remodeling), תהליך אשר מאפשר לגוף לשמור על מערך העצמות בריא ותקין.

לחתול מבנה שלד מיוחד המקנה לו גמישות וזריזות, שני אלמנטים אשר חשובים עבור בעל חיים טורף. 7 חוליות צוואר (בדומה לרוב היונקים), 13 חוליות בית חזה (לעומת 12 אצל בני האדם), 7 חוליות מותן (לעומת 5 אצל בני האדם), 3 חוליות עצה (לעומת 5 אצל בני האדם) וכ-22-23 חוליות הזנב (לעומת 3-5 אצל האדם) מרכיבים את שלדו.

מבנה השלד של החתול

חוליות המותן וחוליות בית החזה הנוספים אצל החתול אחראיים לניידות ולגמישות של עמוד השדרה אצל החתול (בהשוואה לאדם). חוליות הזנב משתרעות לאורך כל זנבו ובכך מקנות לו את צורתו. החתול נעזר בחוליות אלה לייצוב הגוף בביצוע תנועות מהירות. כמו כן, לחתול שריד קטן של עצם הבריח, דבר המאפשר לחתול לעבור במקומות צרים (כל מקום שבו מצליח הראש לעבור).

ישנם מספר סוגים שונים של שרירים בגוף החתול. שני שרירים מרכזיים, שרירי שלד ושרירים חלקים הם חלק ממערכת התנועה. שרירי שלד, ידועים גם כשריר משורטט, אחראים עמידה ותנועה. שרירי השלד קשורים לעצמות ומסודרים סביב המפרקים. שריר חלק מסייע בתהליכים רבים בגוף כמו זרימת הדם (על ידי הקפת העורקים) ותנועת המזון לאורך מערכת העיכול. הוא אגד קשיח של רקמות חיבור אשר בנויות ברובן מחלבון הנקרא קולגן, הגידים אינם נמתחים וקושרים את קצה השריר לעצם. לצד הגידים נמצאים הרצועות אשר גם הן מבנה המורכב מרקמת חיבור אך בשונה מגידים הם כן מסוגלים להימתח מעט. רצועות מקיפות את המפרקים ועוזרות בתמיכתם וייצובם.

מערכת התנועה המיוחדת של החתול מקנה לו את תנועתו וגמישותו.

מערכת העצבים וההפרשה הפנימית:

בחתול הבית (בדומה ליונקים אחרים) מערכת העצבים מחולקת למספר סגמנטים. מערכת העצבים המרכזית (CNS) מורכבת מהמוח, גזע המוח וחוט השדרה. מערכת העצבים ההיקפית (PNS) המורכבת מעצבים הרצים מהמוח לאזורים שונים בראש ובצוואר וגם עצבים אשר יוצאים ונכנסים לחוט השדרה. עצבים אלו נושאים מסרים ממערכת העצבים המרכזית לחלקים אחרים בגוף (לדוגמה רגליים וזנב).

עצבים היקפים אשר עוברים מהמוח או מחוט השדרה נקראים עצבים מוטורים. עצבים אלה משפיעים על השרירים, לדוגמה, שולטים על תנועות, יציבות, ורפלקסים. עצבים אשר חוזרים למוח או לעמוד השדרה נקראים תאי עצב חושיים. תאים אלו מעבירים מסר בחזרה למערכת העצבים המרכזית (כגון תחושת כאב).

לסיכום, במערכת העצבים של החתול דחפים חשמליים מועבר דרך אקסונים (סיבי עצב) אשר מעביר מסרים לתאים ולאיברים השונים. משדרים כימיים גם כן מסייעים לתאי עצב לתקשר עם רקמות שונות. מערכת העצבים הינה מערכת מסועפת ומורכבת אך בו זמנית נחשבת לאחת המערכות החשובות ביותר לתפעול הגוף.

חושי החתול:

לחתולים אינסטינקטים המסייעים לארוב לטרף, לנווט בשטח ולעקוב אחר ריח של עצם בלתי מזוהה לצד היכולת להכיר ולהבין את חולשותיהם, דבר המאפשר להם לנהל חיי טורף חכם אשר מודע לסביבתו - לטובה ולרעה. לחתולים חושים מפותחים מאוד המסייעים להם לגשש אחר הסובב אותם, לזהות חבר או אויב ולאתר עצמים אשר נמצאים הרחק, הרבה מעבר ליכולתו של האדם.

לפניכם חמשת החושים החשובים אשר מקנים לחתול את היכולות אשר צוינו לעיל:

חוש השמיעה:

חוש השמיעה הוא החוש המפותח ביותר אצל חתול הבית. חוש השמיעה אצל החתול מתעלה על חוש השמיעה של הכלב ובאופן ניכר מתעלה על חוש השמיעה של האדם. בעוד שבני האדם מסוגלים להבחין בצלילים המתחילים החל מ-20 הרץ ועד ל-20,000 הרץ החתול מסוגל להבחין בצלילים הנמצאים בטווח של 40 הרץ עד 64,000 הרץ.

מבנה האוזן של חתול הבית היא האחראית ליכולת השמיעה המעולה ואף ליכולת האיזון (שיווי המשקל) של החתול. אוזן החתול מורכבת מהאוזן החיצונית הכוללת את תנוך האוזן (אפרכסת) ותעלת האוזן, מהאוזן התיכונה הכוללת את עור התוף ועצמימי השמע (עצמות השמע), ומהאוזן הפנימית המכילה תעלות חצי קשתיות (semicircular canals) שבלול (cochlea) ואיבר קורטי.

חתול מסוגל לסובב את כל אחת מאוזניו באופן נפרד ועצמאי. לחתול יכולת לסובב כל אוזן 180 וכך כל אוזן מתפקדת כמעין לווין האוסף מידע אשר ינותח על ידי מוח החתול. זמן העיכוב בין הגעת קול מאוזן אחת לאחרת מאפשר לחתול לאתר את מקור הקול.

חוש הראייה:

יכולת הראייה של חתול הבית נחותה מיכולת הראייה של האדם. חתול מסוגל להבחין בצבעים עזים בלבד. בנוסף לחתול יש צפיפות נמוכה יותר של מדוכים (Cones) ברשתית ולכן ראייתו אינה ממוקדת (מפוקסת) וחדה בפרטים כשל ראייתו של האדם. בדומה לראייתו של האדם גם לחתול ראייה דו עינית המאפשרת לו ראיית עומק ושדה ראייה רחב יותר משל האדם (רחב כ-10% אחוזים משדה ראייתו של האדם) - במילים אחרות הראייה ההיקפית של החתול טובה יותר משל האדם.

בעין החתול שכבה מחזירת אור (Tapetum lucidum) הממוקמת מאחורי הרשתית ומסייעת להחזיר כמות גדולה של אור לרשתית במטרה לראות טוב יותר בלילה. הודות לשכבה זו מתעלה יכולתו של החתול לראות בחשיכה על יכולתו של האדם ובעלי חיים אחרים לראות בלילה.

תכונה נוספת חשובה של עין החתול היא היכולת של העין "לשמן" עצמה מבלי הצורך למצמץ. תכונה זו מסייעת רבות בשעות הצייד כאשר החתול אורב לטרף.

חוש הריח:

לחתול הבית חוש ריח מפותח מאוד, לצורך השוואה חוש הריח אצל החתולים מפותח פי 40 מחוש הריח אצל האדם בין היתר הודות לכ-200 מיליון תאים קולטי ריח. חוש הריח המפותח מקנה לחתולי הבית כלים להישרדות והתמודדות יום יומית, למעשה ניתן לומר כי חוש הריח הוא החוש החשוב ביותר אצל החתול. לחתולים לצד נחשים יונקים שונים אחרים קיים איבר הנקרא איבר יעקובסון (בלועזית vomeronasal organ) הממוקם מאחורי השיניים הקדמיות העליונות ומחובר לחלל האף.

החתול מקפל מעט את שפתו העליונה וחושף את שיניו כאשר ראשו מוטה כלפי מעלה, מראה הדומה לחיוך, במטרה להכניס אוויר לאיבר היעקובסון. ההתנהגות המתוארת לעיל נקראת תגובת פלמן.

החתול מרחרח ברוב חלקי היום במטרה לקבל אינפורמציה מהסביבה אודות תחומים שונים כגון מקורות מזון, בני זוג ואויבים פוטנציאליים ומציאת טריטוריה ובכך מסוגל לנווט בסביבתו בקלות.

לפניכם פירוט קצר על התחומים השונים אשר צוינו לעיל:

- הרחה, ניתוח ומציאת מזון:

רגע אחר לידתו חתול הבית יעזר בחוש הריח במטרה לאתר את אימו ולינוק ממנה (בסיוע חוש המישוש גם כן). מרגע זה ואלך חוש הריח יוביל את החתול למציאת מזונות ממרחקים בדיוק רב. בעזרת חוש הריח מסוגל החתול "לנתח" את המזון עוד טרם טעם אותו, לדוגמה היכולת להבחין בין מזון ראוי לאכילה לבין מזון שלא ראוי לאכילה.

- איתור בן זוג:

חתולות (נקבות) בייחום מפרישות פרומונים אשר זכרים מסוגלים להריח ממרחקים עצומים בעזרת חוש הריח המפותח. נקבות מסוגלות לבחור זכר בין היתר בעזרת הרחת סימוניו הטריטוריאליים.

- הקמת קווים טריטוריאליים:

חתול הבית (זכר) מסמן את הטריטוריה שלו בעזרת שתן ופרומונים מבלוטות הנמצאות בראשו וברגליו. הזכר יקפיד לבקר את שטחיו הטריטוריאליים לעיתים קרובות ויסמן את שטחו מחדש כאשר הריח פוחת ונחלש. בפני זכר זר המריח את הסימונים עומדת האפשרות לכבד את הטריטוריה בו הוא נמצא או ינסה להשיגה על ידי סימון מחדש.

חוש המישוש:

שפם החתול מורכב מכ-24 שערות הניתנות להזזה והוא ממוקם בשפה העליונה, כ-12 שערות בכל אחד מצידי האף (לחתולים מסוימים אף כמות גדולה יותר). ישנם אף עוד מספר שערות המצויות על כל לחי, מעל עיניו, "זיפים" על סנטרו, פרק כף היד ואחורי הרגליים. שערות אלה נקראות שערות חוש או שערות השפם והן עבות פי 2 משיער הפרווה של החתול, כמו כן עומק שורשי שערות השפם אשר ברקמות החתול גדול פי 3 מעומק שורשי השערות שעל גופו.

המבנה של האזור במוח אשר מקבל מידע מהשפם זהה לקליפת הראייה (האזור המרכזי במוח בו מעובד מידע חזותי הנקלט בעין) המאפשר לחתול ליצור מפה תלת מימדית של הסביבה בה נמצא.

השפם מסייע בחישה וניווט. שני החלקים העליונים של השפם מסוגלים לנוע באופן עצמאי ובכך לקבל דיוק רב במדידת וניתוח השטח. לאורך שורש שפם החתול מצויים עצבים רבים המקנים לחתול יכולת יוצאת מן הכלל לאסוף מידע מפורט אודות תנודות אוויר ועצמים עימם יוצרים מגע. ניתוח תנודות האוויר מאפשר לחתול להיחשף בפני סכנות ומכשולים מבלי הצורך לראותם.

חוש הטעם:

בהשוואה לחוש הטעם אצל בני האדם, חוש הטעם אצל החתול נחות בהרבה. בעוד לבני האדם כ-9,000 פקעיות טעם (קולטני טעם) לחתול יש רק כ-473 פקעיות טעם. בדומה לבני האדם לחתול היכולת לחוש בארבעה טעמים בסיסיים: מתוק, מלוח, חמוץ ומר. היכולת לחוש בטעם מתוק הינו נמוך בהרבה (ושי הטוענים שכלל אינם מסוגלים לחוש בו) מאשר יכולת בני האדם. ההסבר ליכולת המועטה והמוחלשת לחוש בטעם מתוק אצל החתול טמון במבנה קולטני הטעם המתוקים בגופו.

קולטני טעם מתוקים אצל רוב היונקים למעשה מורכבים משני זוגות של חלבונים הנוצרים על ידי שני גנים נפרדים המכונים Tas1r2 ו- Tas1r3.

כאשר קולטני הטעם המתוקים עובדים כראוי, שני הגנים יוצרים את שני זוגות החלבונים שצוינו לעיל. בעת כניסת מזון מתוק לחלל הפה המידע עובר ישירות למוח, זאת בעיקר עקב העובדה שמתוק הוא סימן להמצאות פחמימות במזון- מקור מזון חשוב לאוכלי צמחים ואוכלי כל (לדוגמה האדם). חתולים לעומת זאת אוכלי בשר בלבד ומשתייכים לשושלת מפוארת של טורפים (או בשם המדעי carnivora).

בין אם זוהי תוצאה של בחירה תזונתית או הסיבה לכך, לכל החתולים - אריות, נמרים, חתולי הבית ועוד רבים מחסור בכ-247 זוגות בסיס של חומצות אמינו המרכיבים את הדנ"א (DNA) של הגן Tas1r2. כתוצאה מכך הגן איננו פעיל ואינו מתורגם לחלבון (פסאודוגן) ובכך לא מאפשר לחתול לחוש בטעם מתוק כפי שבני האדם חשים. יש מדענים הטוענים כי יתכן וחתולים מסוגלים בעזרת הגן Tas1r3 לחוש בטעם מתוק כאשר קיים ריכוז גבוה של סוכר במזון בלבד.

מלבד חוסר היכולת כמעט לחוש בטעמים מתוקים יש הטוענים כי לחתול גם חוסר במרכיבים המאפשרים לו לעכל סוכרים, לדוגמה המחסור בגלוקוקינאז - אנזים מרכזי המווסת את מטבוליזם הפחמימה, מעורר פעילות מטבולית או פעילות תאית כתגובה לעליה או ירידה של רמות הגלוקוז בדם ובכך מונע "הצפה" של הגלוקוז בדם. יש הטוענים שהמגבלה בלעכל ולווסת רמות גלוקוז בדם מובילה בין היתר לסוכרת אצל חתולי הבית.